עיצוב האלבום “אין יותר טקסים” הוא עיצוב שקרוב אלי במיוחד, לא רק בגלל שאני נשואה לפיני כהן, היוצר שלו, אלא בעיקר בגלל התהליך שעברנו עד שהגענו לעטיפה הסופית.
על העטיפה והארט לאלבום התחלנו לחשוב כבר ביולי 2019, כשהאלבום היה עדיין בעשייה.
שם האלבום ושיר הנושא נקרא “אין יותר טקסים”, הטקסים הם מטאפוריים ומסמלים את המודלים הישנים, הממסדיים, הפורמליים. “העולם הישן” שקורס ועומד לבחינה מחודשת בעשורים האחרונים, עם השינויים הטכנולוגיים וחילופי הדורות. האלבום מתייחס, בין השאר, לתהליכים האלו ולאיפה אנחנו ביחס אליהם.
הכיוון הראשון שהלכנו אליו הוא אדם מול הריסות, הדימוי הזה של האדם הקטן מול הדבר הגדול שדועך או סיים לדעוך (ועכשיו צריך לתקן), היה בדיוק מה שרצינו להעביר.
אהבנו לדוגמא את הכיוון הזה כשהוא נעשה בעטיפות של “לאלף את הסוסים” של איה כורם ו“תרגיל בהתעוררות“ של שלומי שבן.
מכיוון שבטקסים עסקינן החלטנו לחפש אמפי ישן ומתפורר. ליד הבית שלנו במרכז רמת גן שכן בדיוק מה שחיפשנו – האמפיתאטרון הישן בגן אברהם.
לקחתי את המצלמה כדי לראות מה אפשר להוציא משם. כשהגעתי התאכזבתי לראות שהשער נעול ואין אפשרות להיכנס לשם.
החלטתי שאני לא מוותרת ובינתיים הכנתי סקיצות מהירות ובסיסיות עם תמונות אימג’בנק רק כדי לראות שהכיוון עובד לי לפני שאני פונה לעירייה ומנסה להשיג אישור להיכנס ולצלם.
אחרי שהסתכלתי על הסקיצות הבנתי שזה לא הצבעוניות שאני מחפשת, האפור-צהוב של האמפי לא העביר לי את התחושות שקיבלתי כשהקשבתי לאלבום אז החלטתי לרדת מזה.
הכיוון הבא הגיע מפיני, הוא מאוד רצה שנשלב כדימוי מרכזי כיסאות פלסטיק לבנים. בעיניו הכסאות האלה מסמלים יותר מכל טקסיות ישנה (אווירה מתנסית, אווירה של טקסי בית ספר וכו’). ניסינו כמה סקיצות בכיוון הזה אבל שוב הרגשנו שזה לא לגמרי עובד ולא מעביר את האמירה כמו שצריך. זה הרגיש קטן מידי ולא תאם את האווירה האפית-אפוקליפטית של האלבום.
הבנו שאם מדובר על סיפור אפוקליפטי אז צריך ללכת עד הסוף ולתת לו עטיפה מד”בית שתספר את הסיפור שלו, וכך העולם הדועך מהכיוון הראשון הפך להיות עולם חרב והרוס.
חשבנו לעבוד עם תמונות ממאגר תמונות של אתרים מוכרים שקועים/הרוסים אבל בסופו של דבר זה אלבום ישראלי והבית שקורס הוא הבית שלנו, הדימוי היה היה חייב להיות משהו מפה. אז לקחתי שוב את המצלמה והלכתי לצלם את שיא המודרניזציה הרמת גנית – המגדלים הגבוהים בבורסה.
בחרתי את אחת התמונות, ערכתי אותה והוספתי עליה כך שהאזור יראה הרוס, כמו אחרי אסון טבע או משהו כזה. איירתי צללית של זוג שצופה בעולם הנחרב ובחרתי לכותרת פונט של מודעות אבל. הרגשתי שהפעם מצאתי את מה שחיפשתי.
הראיתי לפיני ושנינו הבנו שהגענו לעטיפה הסופית.
על הכיסאות הלבנים, אגב, פיני לא הסכים לוותר לגמרי, תוכלו לראות אותם מככבים בקליפ של שיר הנושא.